“ההחלטה לעבור מהבית ברמת אפעל לדירה בתל אביב היתה החלטה טובה, אבל בתחילת הדרך לא היה לי פשוט. לקח לי שנתיים להתרגל”, אומרת נורית נבון, שעשתה את המעבר עם בעלה, יוסי, שניהם בני 70 פלוס. “גרנו בבית ברמת אפעל 30 שנים וגידלנו בו שלוש בנות”, היא מספרת. “הוא היה בית גדול של 500 מטרים, מלא בזיכרונות. אהבתי אותו מאוד, והיתה לי גינה שנהניתי לטפל בה. כל החיים גרתי בבתים פרטיים ועצם הרעיון לעבור לדירה היה משהו שהייתי צריכה להתרגל אליו”.

למה בעצם החלטתם לעבור?

“הבנו שהבית כבר גדול מדי עלינו. רצינו להיות קרובים יותר לים ולתיאטרון שאנחנו כל כך אוהבים. וזו היתה ההחלטה הנכונה. היום אנחנו מרגישים שהחיים שלנו השתנו לחלוטין – אנחנו מבלים, הכל קרוב לנו ואנחנו נוסעים באוטובוס לכל מקום. זו הרגשה של סיבוב שני בחיים. הבית שלנו שם עבר לבת שלי, כך שנשאר לי חיבור למקום וזה לא שנעלמתי משם לגמרי. גם כל החברות שלי חיות שם, אבל מכיוון שאני אדם חברותי ודינמי, יצרתי לעצמי גם כאן בתל אביב קשרי חברות חדשים. נוצרו לנו קבוצות חברים חדשות ופרלמנטים של ימי שישי. יש פה המון אנשים בגילנו, בני 70 פלוס, שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ והחליטו להעביר את החיים לעיר, ונוצרה לנו כימיה משותפת מדהימה של חיים אחרים. במקום ללכת לבית אבות, המגורים כאן הם בשבילנו סוג של חצי בית אבות במובן החיובי – חיים ביחד, נפגשים, יורדים למטה, ויש סביבנו חברים ושכנים”.

“בבית ברמת אפעל היה הרבה מקום. איך התייחסתם לפינוי כל הרכוש והזיכרונות?

“המעבר דרש מאיתנו תהליך לא פשוט של מיון. בבית ברמת אפעל הצטברו המון חפצים וזיכרונות, ציורים מימי הגן ותעודות. חלק גדול מהדברים חילקתי לבנות, למשל את אלבומי התמונות, וחלק מהדברים עדיין ארוזים בארגזים ונמצאים במחסן של הבניין החדש. בנוסף, אני עוסקת באמנות – פסיפס, פיסול וציורים. לקראת המעבר הייתי צריכה למיין גם אותם, חלק מסרתי וחלק איחסנתי. יש לנו מחסן במרינה בהרצליה, ולבעלי יש מוזיאון גדול למכוניות אספנות בשטח של 500 מטר ברמת אפעל. לתוך המוזיאון הזה העברנו את כל הרהיטים הישנים, הפסנתר וכלי הנגינה, וגם את כל וההיסטוריה המשפחתית מהילדות. אנחנו יושבים שם לפחות פעמיים בשבוע עם חברים ומשפחה, כך ששום דבר מהעבר שלנו לא באמת אבד”.

“הבית הקודם של יוסי ונורית היה מעוצב כמו ‘אלבום בולים’, חלל וינטג’ עמוס מאוד באספנות, פריטים ותצוגות”, מספרת המעצבת צביה קוזניוף, “אני מאמינה באלמנטים גדולים שמגדילים את החלל, ושכנעתי אותם לא ליצור בדירה החדשה מוזיאון. אמרתי להם שכל סנטימטר בתל אביב הוא יקר, וצריך לחיות בשטח ולא להפוך אותו לשטח אחסון. בסופו של דבר העברנו מהבית הישן רק כמה פריטי ריהוט מיוחדים, ויצרנו שילוב בין החדש לישן”.

בני הזוג קנו מיני פנטהאוז במגדל, והעבודה על התכנון התחילה כשהבניין היה בתהליכי בנייה. כך יכלה המעצבת, צביה קזיוף, לתכנן את הדירה לפי הצרכים הייחודיים שלהם. “העובדה שהם הגיעו אליי בשלב התוכניות, כחמש שנים לפני שהם נכנסו בפועל לדירה, הייתה חכמה מאוד. זה נתן להם גם יכולת לתכנון הכל מראש וגם זמן להפנים את האירוע ולהתרגל אליו בהדרגה”.

הדירה, בשטח של כ-230 מטר, תוכננה כדירת שלושה חדרים: סלון, יחידת הורים וחדר אורחים. בין יחידת ההורים לסלון תוכננה מחיצת זכוכית עם פרופיל בלגי מפליז, שמאפשרת לראות מהמיטה את הנוף של הים. כדי לייצר פרטיות או החשכה מלאה, ועל המחיצה יש וילון חשמלי שניתן לפתוח ולסגור. חדר האורחים תוכנן עבור שמונת הנכדים, ובמיוחד עבור נכד אחד שהיה חייל בזמן התכנון. הרעיון היה ליצור להם פינה אטרקטיבית בתל אביב שתעודד אותם לבוא לבקר ולישון אצל סבא וסבתא, ואכן הנכדים הגדולים מגיעים לדירה באופן עצמאי. המשפחה מנהלת עסק משפחתי ועוסקת בנדל”ן, ובני המשפחה מבלים ביחד, נוסעים לטיולים ופסטיבלים, ויוסי גם הולך עם הנכדים לרקוד במועדונים ונסע איתם לחו’ל”.

הבניין שאליו עברו יוסי ונורית בנוי כך שחלק מהדירה מעוגלת. הקימור נמצא באזור המטבח, האירוח, ובסוף של הסלון והמרפסת. כדי לפתור את אתגר המטבח בקיר המעוגל, יצרה קזיוף שני משטחי עבודה: משטח אחד ישר, שנמצא במרכז החלל, ומשטח שני צמוד לקיר, ובו יש ארונות מתעגלים ושיש מתעגל. המטבח פתוח לפינת האוכל ופינת האוכל פתוחה לסלון. “בזכות המבנה החצי-עיגולי נוצר חלל אחד זורם, אבל לא גלוי במלואו מכל זווית, מה שמוסיף עניין ואינטימיות”, אומרת קזיוף.

איך יוצרים אינטימיות בשטח של 230 מטר?

“כשמדובר בחלל כל כך גדול, החוכמה היא ‘לחמם’ אותו ולא להשאיר אותו קר ומנוכר, מבלי שהגודל יורגש במובן השלילי אלא יישאר מאוורר ונעים. אני אוהבת לשלב טקסטורות רבות כדי ליצור הרמוניה חמימה. לרצפה ולשיש בחרנו באבן בגוון חול ובגימור מט, שמייצרת אסוציאציה חמה. הבית עטוף בטקסטיל. הווילונות מרככים את ריבוי ויטרינות הממוסגרות בפרוםלי אלומיניום בדירה. בסלון הנחנו שטיח בגוון חום-אפור כהה שתוחם את האיזור ומייצר חמימות. הריהוט בסלון הוא בצבע קפה עם טקסטורת קטיפה ביתית, ולפינת האוכל בחרנו כיסאות עור שמוסיפים מרקם כבד וחמים. בחדר השינה הלכנו על כיוון קצת יותר “סקסי” וחם, ושילבנו נגיעות של קטיפה בצבע קורל. דבר נוסף שמוסיף לבית תחושה חמימה הוא יצירות האמנות שבני הזוג אספו לאורך השנים והעבודות של נורית שמסתנכרנות עם נגיעות הפליז בבית”.

עיצוב הדירה שם דגש על הים. הדירה מוקפת מרפסת שרצה סביב חלל האירוח, וכבר כשפותחים את דלת הכניסה נגלה הנוף של הים דרך הוויטרינות למרפסת. באיזור הכניסה יש שידה, ספרייה ומראה ענקית בעלת מסגרת פליז שנשענת על קיר חדר השינה. המראה גם משמשת להצצה אחרונה לפני שיוצאים מהבית, וגם מכפילה את הנוף של הים ומכניסה אותו אל הבית כבר בכניסה.

“לבעלי היה חשוב מאוד לראות את הים כמה שאפשר”, מספרת נורית, “לכן, בלחיצת כפתור, הווילונות החשמליים בחדר השינה נפתחים ואפשר לראות את הים ישירות מהמיטה. הוא גם ביקש שהטלוויזיה בחדר השינה תרד מהתקרה כדי שלא תפריע בעין כשהיא לא בשימוש. לי היה חשוב ליצור חדר שינה גדול ומפנק, חדר כביסה נוח והרבה ארונות ומקומות אחסון”.

אחד הרעיונות המרכזיים בפרויקט היה להפוך את הנוף לחומר גלם אדריכלי. הים נשזר אל תוך הבית דרך צירי מבט ארוכים, מחיצות שקופות והשתקפויות, כך שהוא נוכח כמעט מכל נקודה. במקביל, שכבות של טקסטיל רך, חומרים טבעיים, תאורה סמויה ויצירות אמנות אוספות את המרחב הגדול אל חוויה אינטימית ומחבקת. כך שנוצר בית שמצליח להכיל שתי תחושות שנראות לכאורה מנוגדות : תחושת חופש אינסופית לצד חמימות ביתית עמוקה. זהו לא בית שמביט אל הים; זהו בית שחי איתו בדיאלוג מתמשך